פסק-דין בתיק ב"ל 2356-10

1.         הוגשה תביעה להכיר בפגיעה נפשית ממנה סובלת התובעת כפגיעה בעבודה.

2.         התביעה המקורית הוגשה כנגד החלטת הנתבע מיום 7/1/10, הדוחה את תביעת התובעת להכיר באירוע מיום 6/12/09 כתאונת עבודה.

ביום 26/9/11 הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו נטען כי בתקופה שבין סוף שנת 2005 עד חודש 12/09 - אירעו לתובעת ארבעה אירועים חריגים בעבודה, שיש להכיר בהם כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק.

3.         בכתב ההגנה המתוקן נטען כי ארבעת האירועים הנטענים אינם בגדר אירוע חריג אלא, לכל היותר, מדובר במתח נפשי מתמשך, שאינו מוכר כפגיעה בעבודה. פגיעתה של התובעת לא נבעה מגורם חיצוני כלשהו ולא נגרמה תוך כדי ועקב העבודה.

4.         מטעם התובעת הוגשו תצהירה של התובעת וכן תצהירים של גב' איזה ברד ומר חזי אברהם.

5.         כך נטען בתצהיר התובעת:

" הנני ילידת 1965, ועיסוקי במועד הפגיעה היה ראש מדור הרכבה מכאנית בחברת "טלרד" (להלן: "החברה").

עבדתי בחברה כ-16 שנה ומתוכם שימשתי כראש מדור למעלה מ-6 שנים.

במהלך עבודתי עברתי 4 אירועים חריגים בעבודה, שבאים בגדר "פגיעה בעבודה", כפי שיפורט להלן:

א.        לקראת סוף שנת 2005 הופצו שמועות בחברה על כך שהיא עומדת בפני מכירה של אגף הייצור, בו עבדתי. בנוסף לשמועות הללו, עלתה אפשרות של סגירת המפעל כולו. הספקולציות האלה הפתיעו אותי כמו רעם ביום בהיר. חשתי מתח רב ולחץ נפשי חריג, אשר הובילו אותי לתגובה חרדתית והתקפי פאניקה.

ב.         בחודש אוגוסט 2008 התבשרתי כי עקב צמצומים ושינויים ארגוניים, מתבטל תקן אחד של ראש מדור ומבין ששת ראשי המדור, אני זו שמועברת לתפקיד של מרכיבה מכאנית, תפקיד זוטר בהשוואה לתפקידי הקודם. נלחצתי מאד מההורדה בסולם התפקידים ההיררכי של החברה וחששת כי הצעד הבא יהא פיטוריי. התגובה הרגשית שלי לאירועים הללו היתה חמורה, נכנסתי ללחץ נפשי עצום ונמלאתי תחושות חרדה קשות.

ג.         בחודש דצמבר 2009, התבשרתי על ידי מנהלי מר פנחס כהן, כי התמנתה מנהלת חדשה במחלקה, לפיכך, אני נדרשת לפנות את חדרי, ששימש אותי שנים ארוכות. בשלב זה, התבהר לי כי למרות ההבטחות של המנהל שלי להחזיר אותי לתפקיד ניהולי, אין דרך חזרה מאחר וכעת אפילו החדר שהיה שלי, הועבר לטובת מנהלת חדשה. ההודעה ניתנה לי ללא כל הכנה מוקדמת, הפתיעה אותי וזעזעה אותי עמוקות. חשתי לחץ נפשי חריג ותחושות החרדה הציפו אותי, בליווי התקפי פאניקה תכופים.

ד.         ביום 6/12/09, כאשר הגעתי בבוקר לעבודה, נגלה לנגד עיני מראה שהחריב את עולמי: מנהלת חדשה תפסה את מקומי במשרד שהיה שייך לי במשך שנים ארוכות. הבחנתי בחפציה של המנהלת החדשה מסודרים במשרד, במקום שבו היו בעבר החפצים שלי. ליד המשרד, בחדש ישיבות, ישבו באותה שעה יתר הרמ"דים, ראיתי אותם צוחקים ונמלאתי תחשה קשה שהם צוחקים עלי ועל חשבוני, לועגים לי על כך שהודחתי מתפקידי ואינם זוכרים עוד כי פעם הייתי אחת מהם. נתקפתי תחושת השפלה, מועקה קשה וצער עמוק, עד כדי כאב פיזי. חשתי סחרחורת, איבדתי את ההכרה ופוניתי לבית חולים "אסף הרופא" שם אושפזתי למשך יומיים."

6.         בתצהירה של גב' ברד נטען כדלקמן:

"4.       בתחילת שנת 2006 החלו לדבר על סגירת היצור או מכירתו וזאת לאחר שכבר החלו שמועות מסוף שנת 2005. בתקופה זו כל העובדים היו במתח לגבי עתידם המקצועי ופרנסתם. בתקופה זאת אסנת לא חשה בטוב מספר פעמים ולקחנו אותה הביתה. אסנת חשה במתח רב והיתה מאד חרדה לגבי עתידה המקצועי בחברה. בחודש 11/06 סיימנו את עבודתנו בטלרד ועברנו מספר מצומצם של עובדים (הרוב פוטרו) לחברת סנמינה. אסנת נקלטה כראש מדור בפרויקט טלרד ועל פניו נראה היה שהושג שקט תעשייתי.

5.         בקיץ 2008 היו שמועות על שינוי ארגוני ומינויים שנעשים בחברה. בשלב הזה פנחס כהן (מנהל הייצור) בישר לה שיש צמצומים בקרב אשי הצוותים והוא נאלץ להוריד אותה מתפקידה. הידיעה התפשטה, אנחנו היינו בחדר האוכל וכשחזרנו אסנת לא היתה במקום העבודה. אנשים סיפרו כי ראו אותה בשער המפעל בוכה ביחד עם מנהל היצור אשר יצא לקראתה. מרגע "ההדחה" אסנת הפכה להיות פחות חייכנית ויותר סגורה ומתבודדת.

6.         בסוף 2009 אסנת נתבקשה לפנות את משרדה לטובת מנהל שהיה צריך משרד. בשלב הזה היא הבינה כי לא תקבל את תפקידה בחזרה וזה םגע מאד במצבה הנפשי. היה מאד משפיל מבחינתה לאסוף את חפציה. ביום 6/12/09 יצאנו אני ואסנת ביחד לקפיטריה להביא שקית אוכל. בדרך אסנת ראתה את המנהלת החדשה מתמקמת במשרדה ואת ראשי הצוותים יחד עם פנחס צוחקים וזה צבט לה בלב מאד, כי כולם היו ורק היא הודחה מתפקידה. בשעה 8 לערך אסנת לא חשה בטוב והתמוטטה על הרצפה כשהיא מאד חיוורת. עד הגעת האמבולנס אני ואתי בוטרשווילי טיפלנו בה ואני התפניתי איתה לבית החולים.

7.         בעקבות האירועים הפכה מאדם אסרטיבי, מנהיגה ובעלת שמחת חיים רבה לאדם כבוי, סגור ללא שמחת חיים שפוחדת לצאת מהבית."

7.         בתצהירו של מר אברהם נטען כדלקמן: